המנהג בקטלוניא לאכול אורז וקטניות בפסח

המנהג בקטלוניא לאכול אורז וקטניות בפסח

 

מדברי ג’ עמודי הוראה מתברר שבקטלוניא התירו בפשטות לאכול אורז וקטניות בפסח אם אין בהם חשש של תערובת חמץ.

הריב”ש בתשובותיו (סי’ תכ’) התיר מדינא, בתנאי שלא היה חשש לתערובת חמץ, וז”ל: “הפניצו דוחן שמו בלשון רז”ל ומותר לאכלו בפסח אם אין בו תערובת חמץ אחר לפי שהוא בעצמו אינו בא לידי חמוץ לפי שאינו מחמשת המינין הנזכרים במשנה וכו’ וכבר הסכימו המפרשים ז”ל שכל המינין חוץ מחמשת המינין הנזכרים במשנה הם מותרין גמורים ואפי’ אסורא דרבנן ליכא. וכו’ והאורז והדוחן שוין הם בזה. וכן כל המינין מיני קטנית הן חוץ מן החמשה. וכבר פשט המנהג לבשל האורז וכל מיני קטנית, והדוחן וכו’.”

הרשב”ץ, בספרו מאמר חמץ (יסוד הראשון) גם הוא מתיר אורז וקטניות ודוחה את המנהג של הצרפתים שהיו אוסרים קטניות בפסח, וז”ל: “אלו המינין [ש]נעשה מהם לחם. ובאים לידי חמוץ. וכו’ ובדקו חכמים שאין שאר המינין באין לידי חמוץ אלא אלו. וכל [שאר] המינין באין לידי סרחון. וכו’ לית דחש להא דר’ יוחנן בן נורי דאמר אורז מן דגן. שהרי מותר לבשלו בפסח ועושין ממנו שני תבשילין. וכ”ש שמותר לבשל שאר מיני קטנית כגון פולין וזרעונים ועדשים וכיוצא בהן. דהא ליכא מאן דאמר דהוו מין דגן כמו שאמר רבי יוחנן בן נורי באורז. ואפ”ה נדחו דבריו. וכו’ ויש מהצרפתים שהיו אוסרין לבשל מיני קטנית בפסח. ונתלו בזה משום דבפרק (השוכר) [הנודר מן הירק (נדרים נה א)] קרו מיני קטניות דמדגן. ואין לחוש לזה כלל. (שאם) [שהם] השאילו להם זה השם מפני שעושין ממנו בגורן כרי. ולא מפני זה הוו מין דגן. וכו’ וכן נמי לא נאסור קטנית מפני שקראוהו מדגן. וגם האוסרים מסמיכים זה לפי שעושין מהם מעשה קדרה. [ואין טעם זה נכון] שהרי האורז עושין ממנו מעשה קדרה. והזכירו בהיתר. על כן אין לחוש כלל לאיסור מיני קטנית בפסח.”

בנו הרשב”ש נשאל על האנוסים, ומנוסח השאלה אפשר להבין שבתקופתו אכלו ובשלו אורז בשופי, וז”ל: “נשאלתי על אלו האנוסים אשר לבם לשמים וחפצים לקיים המצות כפי יכלתם, איך תהיה בפסח הנהגתם בענין אכילתם שלא יבואו לידי כרת באכילת חמץ, עם שאינם יכולים להשתמר ממנו, כי אפילו אם לא יאכלו אלא אורז ודומה לו יעלילום הנוצרים לאמר עדיין אתם מתנהגים בחקות אבותיכם לאכול אורז בפסח כי בכל הבתים מבשלים אורז, ומזה הם מתפחדים על עצמם וכו’.”

ובדורות האחרונים התפשט המנהג ביהדות אמ”ת (אלג’יריה, מרוקו ותוניס) שלא לאכול אורז וקטניות בפסח (עיין הרב יוסף משאש, הוד יוסף חי – קיצור שולחן ערוך המערבי; הרב זכריה זרמתי, תשובות מערביות תורת אמ”ת חלק ב’; הרב יוסף נקאש, אוצר מנהגי אלג’יריה)

 

El costum a Catalunya de menjar arròs i llegums durant Péssaḥ

 

De les paraules dels tres pilars d’instrucció, queda clar que a Catalunya s’acostumava a menjar arròs i llegums per Péssaḥ, si no hi havia cap sospita que s’hi hagués barrejat Ḥamets.

El Ribaix a les seves respostes (Siman 420) permet clarament el seu consum, sempre i quan no hi hagi sospita de barreja de Ḥamets: «El panitxo (mill), que s’anomena Doḥan en la llengua dels savis, és permès menjar-lo per Péssaḥ si no conté cap altra barreja de Ḥamets ja que aquest no és de les cinc espècies esmentades a la Mixnà (etc.). I ja van acordar els comentaristes que totes les espècies, excepte les cinc espècies esmentades a la Mixnà, estan totalment permeses, i no hi recau ni tan sols una prohibició rabínica (etc.). L’arròs i el mill són exactament iguals en això, així mateix tots els tipus de llegums (etc.). I s’ha estès el costum de cuinar arròs i tot tipus de llegums.»

El Raixbats, en seu llibre Maamar Ḥametz (fonament primer), també permet l’arròs i els llegums i rebutja contundentment el costum dels francesos que prohibien els llegums per Péssaḥ: «Aquests són els tipus de gra dels qual se’n fa pa (etc.), els quals fermenten i es tornen Ḥamets, i només aquests. I tots els altres tipus [de llegums] no fermenten sinó que es tornen agres (etc.). I alguns francesos acostumen a prohibir cuinar tot tipus de llegums per Péssaḥ, ja que se’ls anomena “gra” (etc.). Però no s’ha de tenir en compte en absolut aquest argument (etc.). Per tant, no s’ha de tenir en compte en absolut la prohibició dels llegums per Péssaḥ

Al seu fill, el Raixbaix, li van adreçar una pregunta referent als Anussim (conversos) i, segons la redacció de la pregunta, es pot entendre que durant la seva època s’acostumava a menjar i cuinar arròs sense cap problema: «Em van preguntar respecte els Anussim, que encara mantenen el seu cor temorós del Cel i anhelen acomplir els manaments segons les seves possibilitats, ¿Com ho faran per Péssaḥ, per tal de no caure en la prohibició de menjar Ḥamets i no ésser passius de la pena de Karet? ¿Com se’n podran guardar? ja que si només mengen arròs, els cristians els acusaran i els diran: vosaltres us comporteu a imitació dels vostres avantpassats i mengeu arròs per Péssaḥ, ja que a totes les cases hi cuinen arròs! I això els fa témer per les seves vides.»

En les darreres generacions, s’ha estès el costum al Nord d’Àfrica (Algèria, Marroc i Tunísia) de no menjar arròs ni llegums per Péssaḥ (vegeu: Rabbí Yossef Messas, Hod Yossef ay – Qitsur Xulan Arukh Maaraví; Rabbí Zekharyà Zeramti, Teixuvot Maaraviot, Torat Emet vol. 2, Rabbí Yosef Nakaix, Otsar Minhagué Algeria).